האב, הרב דוד בן נתן:
"לפני כמעט שנה יצאנו לטייל. היו שם מוסקים ארורים, מחבלים שצה"ל העלוב, העלוב! לא קולט את האירוע. כמה ימים אחרי שמחת תורה נותן להם להתקרב לישובים. אנחנו הולכים לטייל, עשרות ערבים מקיפים אותנו, זורקים עלינו אבנים, אתה מנהל את האירוע. הרגשתי כמו איזה בן שלך. אתה יורה, אתה מדבר, אתה מעיף אותם. אני עומד בשלווה, מסתכל עליך לא מלמעלה למטה. הנבזים עצרו אותך, לא חקרו אפילו את הערבים! זה תמצית כל הבלבול שאנחנו חיים בו.
"יצאת כל כך פגוע משם. אמרת לי: אני לא יכול לסבול את זה! לא נתנו לך נשק, היית פגוע. התקשרו למג"ד שיקח לך את הנשק, שיתן לך את הנשק רק כשאתה על הגבול בסוריה. כשאתה יוצא הביתה לא תקבל נשק, כאילו הערבים ביו"ש פחות מסוכנים. זה הלוחם שלוקחים לו את הנשק?! כמה לוחמים כאלה יש? הגיבורים שלנו.
"אחרי הפגיעה התעלית על עצמך, אמרת: זה לא משנה, פה נלחמים – לפה אני הולך. אתה יודע שזה לא קל. בטוח שלא קל לך להיות פה עכשיו בהר הרצל, עם הטקסיות הצבאית. שנאת טקסים תמיד, בטח צבאיים. גם לנו לא קל, אבל הרגשנו שאתה מתעלה מעל כל הפגיעות, אתה מרגיש שאתה רוצה להיות עם היהודים במלחמה שלהם, ולא משנה מה אתה מרגיש. וגם אנחנו מתעלים מעל כל הדבר הזה, מעל כל הכאב שיש לנו מול המערכת העקומה הזו, שהביאה אותנו לכל הבלגן הזה ויכולה כל כך הרבה יותר לגמור את האירוע הזה, ולא תמיד מבדילה בין אויב לאוהב".
"תודה לכל מי שעטף אותו במעצר של שובאל, במעצר של אוריה. איך יכול להיות, אני עומד לפני שופט בבית משפט, ביזיון כזה! אני אומר לשופט: יש לי שני ילדים, אחד בלבנון ואחד אסור לו להיפגש עם עורך דין במרתפי השב"כ, ואני דואג יותר להוא שבשב"כ".
