מה שמדהים בציונות הדתית,
מלבד זה שאחוזי ההתייצבות שלהם לעוד ועוד סבבים הם מהגבוהים בכל המגזרים,
ומלבד אחוזי התמותה הגבוהים שלהם בשדות הקרב (כנראה בהלימה לאחוזי ההתייצבות)
זאת העובדה שהם מתייצבים למרות שמטרות המלחמה רחוקות משאיפותיהם וממטרות המלחמה שהם היו רוצים שיהיו כרגע.
רובם הגדול מגיע למלחמה מתוך שאיפה להכריע את האויב אחת ולתמיד, לכבוש שטח ולהכות באויב באופן אנוש,
והם יודעים היטב שלצערנו אלו לא מטרות המלחמה של ההנהגה והדרג הצבאי,
אבל אצלם אין תנאים.
ההתייצבות לא בתנאי כזה או אחר. אפס סרבנות, גם אם המדינה חוזרת על טעויות העבר ולא מפיקה לקחים לשיטתם.
ועם כל זה,
המעט שבמעט אצלם זה לסמן על המצח: "אלו השאיפות".
אז הם שמים פאצ' של משיח,
מסמלים לעצמם שהמלחמה היא על ערך מקודש שעליו חלמו אבות אבותינו ולא מלחמה גחמתית מיותרת.
וגם את זה,
גם את זה הרמטכל לוקח מהם.
אפילו השאיפה הכמוסה המיוצגת באופן סמלי,
מפריעה לו בעין.
אפילו הרצון שלהם חורה לו, עד כדי כך שהוא לא מוכן להכיל אותם.
אין לרמטכל שום בעיה לשלוח את בני הציונות הדתית למות ראשונים בשדות הקרב,
אין לו שום בעיה לקרוא להם שוב ושוב ושוב,
אבל לכבד את הרגש בשמו הם נלחמים,
את זה הוא פשוט לא מסוגל.
וגם זה לא יסמא את עינינו ולא ימנע מאיתנו להלחם למען העם, הארץ ותורת ישראל המקודשים לנו.
יש לנו סבלנות, הרצי.
סבלנות והכלה ואורך רוח ורצון לנצחון אמיתי וגדול על אויבי ישראל.
מושגים שכנראה זרים לך או אפילו שנואים עליך.
לא נורא, נעבור גם את זה.
