אלול: הזמן עובר, השעון מתקדם
לוח השנה היהודי מלא ציוני-דרך, ימי תזכורת בולטים, שאמורים להיות גם ימי תזכורת מקומיים וגם רעיון כולל: הזמן עובר; שעון החול של החיים התקדם עוד מעט; הזקן האפיר עוד קצת; האברים נהיו מעט כבדים יותר. זמן. הלוח היהודי צופה על פני הזמן, הוא שופר שתוקע לא פעם אחת בשנה, אלא בכל פעם שמחזור חדש כלשהו מתחיל.
השבת: תזכורת למחזור השבועי
לכל שבוע יש שבת, שמציינת לא רק את סופו של השבוע שעבר, אלא גם את תחילתו של שבוע חדש. השבת היא תזכורת לשבעה ימים מלאים שחלפו-עברו מחיינו – כל כך מהר! – כמו גם את ההזדמנות להפוך את תקופת-הזמן הבאה למלאה יותר, משמעותית יותר, לסיבה לחיות.
ראש חודש: התחדשות המחזור החודשי
לכל חודש יש ראש חודש, התחלה חדשה, נוספת, של סיבוב נוסף של הירח. גלגל השמים הסתובב כבר פעם נוספת, עוד שלושים יום – כל כך מהר! – ובמקביל אנו נהיים מבוגרים יותר. הקב"ה נותן לנו עכשיו עוד חודש, להוכיח שאנו גם חכמים יותר. אין זה רק עוד חודש – זהו חודש חדש. ומעבר לכל, היום הזה נקרא "ראש חודש". האם יש כאן אולי רמז שעלינו לבחון כמה חכמה נוספה בראש שלנו כלקח מהחטאים והטעויות של החודש שעבר…?
ראש השנה: חשבון נפש שנתי
ולכל שנה יש ראש השנה שלו. היום ה'מוזר' הזה, שבו אין מסיבות, שתיינות והפקרות (כמו אצל הגוים בראש השנה שלהם); שבו אין צחוק בלתי-מרוסן ורעש שמהווים נסיון היסטרי לשכנע את כולם (ואת עצמך) שאתה שמח; ביום זה אין חטיפה מטורפת של תענוגות לפני שהם בורחים – או גרוע יותר: לפני שאתה נקטף מהעולם – מוקדם מדי, מוקדם מדי…
החיים כקדושה: משמעות העומק
אבל ראש השנה שלנו – הוא השלט של הזמן. עוד שנה חלפה – כבר? כל כך מהר! – וזהו הזמן לבחון מה לימדו אותנו השערות שהאפירו, והקמטים שנוספו, והרפלקסים שהואטו. ראש השנה הוא עוד צעד קדימה לכיוון השער שיוצא אל מחוץ לעולם הזה – אל הבא אחריו. זה הזמן לשנן את הנאום שאנו – כולנו – ניתן יום אחד לפני העליון שבבתי המשפט, כאשר ננסה להסביר את משמעות חיינו שם למטה החיים הם קצרים מדי לטפשים, והם ארוכים מדי לאלה שיודעים שהם לא ניתנו בשביל אושר (אם הוא מגיע – כמה נפלא; אבל באיזו תדירות מופיע האושר? רק במידות לא משמעותיות ולעיתים נדירות, כמו טיפות גשם שיורדות על מדבר צחיח ולא מותירות בו שום רושם, לא משנה שום דבר, והנודד שם לעולם לא ידע שהם ירדו).
אני לדודי ודודי לי: שיר האהבה של חודש אלול
"אני לדודי ודודי לי…" – מילים מתוך שיר האהבה הגדול מכולם, שיר השירים; גדול – בגלל שהוא האהבה הטהורה ביותר, האהבה בין הקב"ה וכנסת ישראל. חשב עליהם – האם אין באהבתם משום ביטוי למהות ולסוד של האהבה האמיתית? האם אין הם באהבתם זועקים את ההבדל בין אהבה לבין הזיוף שמחקה אותה היום בעולמנו החולה? "אני לדודי ודודי לי". כאשר אני שייך לאהובתי, כאשר אני נותן לה, ונותן מעצמי, וחי כדי לעשות בשבילה ולשמח אותה – מובטח לי שהיא שלי, משום שהיא תשוב ותעשה אותו הדבר בשבילי. האוהבים שחושבים לתת זה לזה – בודאי יקבלו זה מזה. זוהי אהבה, הרצון הזה לתת, הרצון הזה להקריב ולעשות בשביל האחר.
אלול: חודש התשובה והחזרה למקור
ולא לחינם ראו חז"ל במילה "אלול" את ראשי התיבות של "אני לדודי ודודי לי". אלול הוא החודש של תשובה, של חשבון נפש. הוא החודש שנועד לגרד את האגו שהשתקע והתקשה בלבנו ובנשמתנו. אם פסח תובע לבדוק את החמץ שבבית – אלול גוזר לבער את האגו המוחמץ והמנופח מתוך הנשמה.
סיכום: הקריאה לפעולה
היה טוב. אהוב. אהוב בלי כוונה להרוויח מזה. חדל מלדבר רשע, חדל מלחשוב רשע, חדל מלחפש רשע ברעיך… אלול הגיע. חשב על אהוביך – על כל בני האדם, ועל אהובך המסוים. תן מעצמך, ואז תקבל אתה את מה שכל השאפתנות והתחבלנות שבעולם אינם יכולים לתת לך: כבוד עצמי. אהוב את האחר – ותלמד לאהוב את עצמך. היה קדוש, מפני שמי שעשה אותך הוא קדוש, ולשם כך הוא שם אותך בעולם הזה.
