אורן דגן מנחל עוז
הפנים האנושיות הראשונות שראיתי בשבת השחורה ההיא בנחל עוז היו הפנים של יהונתן. יצאתי אחרי 18 שעות מהממ״ד והוא עמד מולי שם, בפתח הדלת, רזה וממושקף ועייף וצעיר, כאילו ילד שהתחפש לחייל. ״היום בבוקר התעוררתי בבית שאן״ הוא הסביר. הבנתי שהקפיצו את הצוות שלו מעכשיו לעכשיו. ״כבר יש גדוד שלם בתוך הקיבוץ, בוא איתנו, מתפנים״. ״תן לי 5 דקות לארוז״ אני מבקש ומתחיל לדחוף את מעט הבגדים האקראיים שמצאתי לתיק גב קטן, לוקח סנדלי שורש ביד ויוצא מהדירה. יהונתן מוביל אותי ועוד 4 שכנים נוספים. אין לנו מושג לאן הולכים אז פשוט הולכים אחרי יהונתן. הוא חזק וגיבור וילד, ממש ממש ילד. אבל אנחנו סומכים עליו ועל הצוות שלו ועל הקארמה. הם מעמיסים אותנו על האמרים ומשם לפינוי. זהו, אנחנו עדיין בחיים, ניצלנו.
אתמול יהונתן נרצח בפיגוע בבקעת הירדן. הוא היה חזק וגיבור ומת צעיר מדי. בפעם האחרונה שנפגשנו, לפני כמה חודשים, עוד הספקתי להגיד לו תודה על החילוץ ההוא ולבקש סליחה כי חשבתי שהוא מחבל. סגירת מעגל, חצי נחמה. יהונתן, אני לא יודע למה זה קרה, אבל זה בטח לא הגיע לך, היית אמור ליהנות עכשיו מחיים של חייל משוחרר, לחיות את חייך ולספר לנכדים שלך איך נלחמת פעם בנחל עוז. זה כבר לא יקרה. אבל לפחות תודה אחרונה, לפחות זה. תודה שהיית שם ותודה שחילצת אותנו. אה ועוד משהו, אם אתה כבר שם למעלה, אז בחייאת יהונתן, תשמור על העולם ילד כי אנחנו כבר לא מצליחים.
