שלוש מטרות הגדיר הקבינט לצה"ל: השמדת היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס, יצירת תנאים להשבת החטופים והסרת כל איום מעזה. אחרי שני שלישים של שנה, גלנט והלוי שתפקידם ליישם את המשימות לא עמדו בהן אך עסוקים בביקורת הפומבית על הממשלה ועדיין חולמים על הכנסת הרש"פ לרצועה • ככה אי אפשר להמשיך/ טור שבת
אריאל כהנא
קשה להבין מה עבר בראשו של שר הביטחון יואב גלנט, כשבחר ביום רביעי לצאת חזיתית ובפומבי נגד עמדת רה"מ נתניהו. בעצם המעשה הזה הרים מסך מעל המריבה המכוערת במיוחד שיש בין השניים, ששוברת את שיאי הכיעור של הפוליטיקה הישראלית. הדברים הגיעו לכך שאפילו להגיד את שמו של האחד בלשכה האחרת, אי אפשר. לא כמו ילדים בגן הם רבים, אלא הרבה יותר גרוע.
אלא שהפעם גלנט לא מגיע לעימות מעמדה חזקה, להפך. הוא שר ביטחון שאצלו ישראל נחלה את המפלה הנוראית בתולדותיה. וכאילו לא די בכך, גלנט קיבל הזדמנות שנייה לנצח את המלחמה, אך לא עמד גם בה. ועדיין לא אמרנו כלום על הצפון.
Play Video
גלנט היה מאז ומתמיד שחקן יחיד – ויש שיגידו חתרן יחיד. כשכיהן כשר מטעם "כולנו" אצל משה כחלון, ניתק מגע מחבריו למפלגה ובנה בסיס כוח בליכוד. כשר ביטחון ליכודי הוא כבר זמן רב משתף פעולה עם יריבים של התנועה. מפרוץ המלחמה גלנט בנה ציר חזק עם הרמטכ"ל, הרצי הלוי, ובדרך כלל מגבה ומגובה על ידי יו"ר המחנה הממלכתי, בני גנץ, היריב הפוליטי המרכזי של הליכוד.
גלנט היה שר הביטחון בשנה שקדמה להסתערות הנוחבות. על כתפיו אחריות רבה מאוד למחדל. גנץ ישב לפניו במשך שלוש שנים בקומה ה־14 של משרד הביטחון. כלומר, התהליכים שעברו על צה"ל בשנים האלה רשומים על שם שניהם. באופן פרדוקסלי, שיתוף הפעולה שלו עם נתניהו אפילו גרוע מזה של גנץ.
ועוד פרדוקס הוא שגם את האחרון גלנט לעיתים מפתיע. ההודעה שלו מלפני חודשיים כי יסכים רק למתווה גיוס שמקובל על בני גנץ, לא תואמה עם יו"ר המחנה הממלכתי. שלא לדבר על שבירת האמון עם החרדים, שהיו אז בשיח שקט איתו, ולפתע מצאו את עצמם תחת התקפה. במילים אחרות, לא תמיד מובן מה גלנט רוצה להשיג ומדוע הוא פועל באופן שהוא פועל.
כשנראה לו משתלם, תמך בכינון מדינה פלשתינית והתנגד להחלת ריבונות ישראלית ביו"ש. כשנראה לו אחרת, אמר בדיוק את ההפך. עם הזגזוגים האלה, היה מי שהזהיר את נתניהו מפני הענקת תיק הביטחון לאלוף לשעבר. ביבי לא השתכנע, ומאז מתמודד עם שר ביטחון שאינו יכול לסמוך עליו. כך הגענו למלחמה, שבה השניים אמורים לעבוד בצמידות ובאמון.
אלא שרכיב כזה לא קיים בין האישים, וכתוצאה מכך גם בין המערכות הכפופות להם. האמירה הפומבית של גלנט, "אני קורא לראש הממשלה נתניהו לקבל החלטה ולהכריז כי ישראל לא תשלוט אזרחית ברצועת עזה", היא קצה של ויכוח חריף שהמערכת הצבאית מנהלת כמעט מתחילת המלחמה עם הממשלה – הגוף שלו היא אמורה לציית.
פורמלית עמדת צה"ל היא שאם יוחלט בממשלה לשלוט אזרחית בעזה, כך יהיה. ואולם בפועל נציגיו לא משאירים לקבינט הרבה ברירות. הם אומרים שאין מספיק כוח אדם להפעיל ממשל צבאי, ושהמשימה תבלע את הצבא, ושהיא תעלה הרבה כסף ושנותרה חזית צפונית לטפל בה, ועוד הפחדות כיד הדמיון.
זו השיטה הוותיקה של הצבא לחמוק ממטלות שהדרג המדיני מטיל עליו. באמצעות תבהלות כאלה צה"ל הרתיע את הדרג המדיני מלהיכנס לערי יו"ש באינתיפאדה השנייה. באמצעות מצגת זעם כזו, צה"ל סיכל פלישה קרקעית משמעותית לרצועה במבצע צוק איתן – פלישה שאולי היתה מונעת את המלחמה האיומה שאנו נמצאים בה כיום. היום הקמפיין הצה"לי הוא "רק לא ממשל צבאי".
ד"ש מ־2007
אכן אפשר לטעון שראש הממשלה והשרים, שהאחריות ללא ספק מוטלת עליהם, פשוט חלשים. ובכל זאת, כשמפקד הצבא ושר הביטחון מתנגדים למשהו, קשה לכפות עליהם. זאת ועוד, גלנט ומפקדי צה"ל יודעים שהכרעה ישראלית בין ממשל צבאי לממשל רש"פי בעזה עלולה לפרק את ממשלת האחדות, שהמשך פעילותה חיוני ללכידות הלאומית של ישראל. כלומר, כשהם לוחצים לצד זה או אחר לקבל החלטה מי ישלוט בעזה, הם מתערבים דה־פקטו בפוליטיקה ועושים זאת ביודעין. זהו היבט נוסף של חציית קו מצד הצבא כלפי הדרג הממונה עליו.
כל הוויכוח הזה התנהל בחודשים האחרונים מתחת לרדאר, עד שבסוף השבוע שעבר צה"ל תדרך את התקשורת נגד הדרג המדיני – מעשה מדהים כשלעצמו. בהמשך דובר צה"ל דניאל הגרי כבר אמר פומבית כי "אין ספק שתחליף חמאס מייצר לחץ על חמאס, אבל זאת שאלה לדרג המדיני".
ייתכן שהגרי צודק וייתכן שלא, אולם תשובתו לשאלה על "היום שאחרי" צריכה היתה להיות משהו כמו "הממשלה הטילה עלינו לחסל את חמאס, ובכך אנו מתרכזים". לא מתקבל על הדעת שינקוט עמדה בוויכוח ציבורי, או שיסתור את דברי ראש הממשלה שבוחר משיקוליו לא להחליט עדיין בסוגיה. אלמלא הגיבוי של גלנט, הגרי לא היה מעז.
