עד התלם האחרון
לא רבים יודעים, אבל עונת החריש שהחלה גם השנה מעט אחרי החגים מהווה תקופת זמן מכרעת בכל הנוגע לקביעת הגבולות במערכה על השטח. "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון – שם יעבור גבולנו", כבר הזכיר לנו יוסף טרומפלדור את ששכחנו ברבות השנים. מאז כנראה כבר הספקנו לשכוח זאת שוב, אך האויב הערבי, מסתבר, לא שכח זאת מעולם.
השבוע קיבלתי שיעור חשוב בחשיבותם של רגבי אדמת ארץ ישראל דווקא מערביי הכפר השכן בורקא.
באחד הסיורים שקיימתי בתחילת השבוע סביב רמת מגרון – הגבעה בה אני מתגורר, הבחנתי בשני ערבים בקצה הגבול העדכני של שטחי המרעה שלנו שב"ה הולכים ומתרחבים כל העת. השניים, כך התגלה לי, הגיעו עם חמור, מחרשה קטנה ושק של זרעים והתחילו לחרוש כל חתיכת אדמה שרק יכלו. למה עם חמור ולא עם טרקטור מודרני, אתם שואלים? ובכן, משום שאי אפשר אפילו להגיע עם כזה לאותה נקודה, קל וחומר שלא להכניס את שיני המחרשה העבות אל תוך הקרקע. מדובר בצלע הר תלולה עם מעט מאוד משעולי אדמה בין הסלעים, שאף אחד מאיתנו לא העלה על דעתו מעולם שהיא ראויה לעיבוד. ובכל זאת, בכפר הבינו היטב ששטח שיישאר ריק יעבור חיש מהר לידיים יהודיות, ומיהרו לתקוע יתד ולהציב גבול עד התלם האחרון שיכלו.
האירוע הזה תפס אותי לא בגלל שאצלנו בגבעה לא מכירים את השיטה ומקיימים חריש גם כן, אלא דווקא בשל העובדה שגם אנחנו נמצאים בעיצומה של עונת החריש שנמשכת בימים מסויימים יום ולילה ללא הפסקה. בחסדי שמים, בכל שנה כמות השטחים שאנו זוכים לעבד הולכת וגדלה, וגם השנה נוספו לנו אלפי דונמים חדשים שעובדו בעבר על ידי ערביי הכפרים בורקא, דיר דבוואן ומוכמס שפלשו אליהם במהלך השנים ללא הפרעה. חיל החלוץ במערכה יהיה לרוב עדר הצאן של הגבעה שיגיע לשטח, יציב דריסת רגל יהודית ראשונה בו וידחוק אט אט את עדרי הצאן הערבים אחורה. בהמשך תפחת בהדרגה הנוכחות הערבית, ואז בעונת החריש במידה ויהיה זה הצד היהודי שיעבד את הקרקע, המהלך עשוי להיות זה שמרבית הפעמים ייקבע באופן סופי בפועל את השליטה בשטח. כל זה כמובן לא עובר תמיד חלק ובקלות בלשון המעטה כפי שסיפרתי כבר בעבר, אך עם נחישות וסייעתא דשמיא קשה שלא לראות כיצד מפת יהודה ושומרון הולכת ומשתנה באופן דרמטי.
כמי שזכה להקדיש לא מעט ימים ולילות גם בעונה הנוכחית כדי להספיק לעבד את כל השטחים העצומים שנגאלו השנה, ההבדל בין החריש השטחי יחסית שאנו מבצעים בכל פעם, בעיקר בגלל עומס וחוסר בזמן, לבין החריש המדוקדק עד התלם האחרון שהאויב מנגד קיים, גרם לי ללא מעט הרהורים. שלא תבינו לא נכון, כמות אהבת הארץ שבוערת בכל אחד מהנערים שהיטלטלו איתנו על הטרקטור בימים האחרונים, משאירה אבק לרגשות הלאומיים שיש בלבם של אותם ערבים שמונעים בעיקר משנאת ישראל. ועדיין, גם אם מדובר בדבר זמני, אם ברצוננו לנצח כאן במערכה חובה עלינו לזכור תמיד שכל רגב ורגב מארץ אבותינו הוא אוצר יקר מפז שיש להילחם ולשמור עליו מכל משמר.
מתוך טורי השבוע ב'עולם קטן'.