מיהו האויב ובמה אנו נלחמים // מאיר אטינגר כותב
ככל שחולף הזמן משמחת תורה אנחנו רואים חזרה ושיבה של החלק הארי של התקשורת לאותם תפיסות עולם והרגלים מגונים שהובילו לאובדן העשתונות וחוסר המוכנות מול האויב. אחת מהן היא השיבה אל שיח הסימטריה שנובע מהמונח "טרור".
בראשית שנות המדינה לא הייתה מלחמה ב"טרור" הייתה מלחמה בין יהודים לערבים.
המעבר הטרמינולוגי מפח"ע (פעילות חבלנית עוינת) לטרור לא היה רק מעבר טרמינולוגי בלבד, אלא סימל שינוי של תפיסה במאבק באויב. האויב הפך מסובייקט לאובייקט ומאויב לתופעה.
המעבר מ'אויב' ל"טרור" היה חלק מניסיון (שנתניהו עיקרי בו), לבנאם את הסכסוך: כלומר אין כאן מלחמה לאומית, אלא מלחמה בינלאומית נגד הטרור.
תיאורטית זה נשמע פסטורלי, במבחן המציאות זה כמובן היה הבסיס להכחשה, התעלמות ועצימת עין לא רק מכוונות האויב אלא מיכולותיו.
הסיבה לכך היא ייחוס המלחמה לצד שיש בו רוע, רוע אובייקטיבי, וממילא כל פעולה נמדדת בפני עצמה ולא ביחס לשאלה מי עשה אותה. כך נקבעו כללי מוסר מלחמה מעוותים שהביאו להתעצמות האויב, וחוסר מוחלט של יכולת להתמודד ולשלול את יכולותיו.
בעידן שבו נלחמו באויב ולא בטרור, היה ברור מאד ההבדל בין אוהב לאויב, גם ביחס לפעולות שאינם מוסכמות בעידן הלחימה בטרור.
בשנים האחרונות, במסגרת האשליה שאפשר לגמול אויב מ'טרור' הופנו כל החיצים פנימה, וכל תשומת הלב התקשורתית והתוצאה הייתה התעלמות מן האויב, נרמול של האשליה שניתן לגמול אותו מאותו 'טרור' באמצעות כסף.
בעיני, תופעת בני אנשי המחתרת היהודית בתקשורת (סגל ונוביק כמשל) היא לא אירוע מקרי, אלא אירוע שמלמד על זרם עומק. התמיכה הציבורית בהורים של אלו שיצאו בשטף קצף נגד חברת הכנסת אתמול, הייתה טבעית ונורמלית בעידן שלפני המלחמה המזויפת ב'טרור', בעידן שבו נלחמו באויב, והייתה הבנה בסיסית של ההבדל בין אויב לאוהב.
לצערנו, המעבר המלאכותי למאבק בתופעה ששמה 'טרור' הוטמע והפך לתפיסת עולם. זו הסיבה שבמשך עשור וחצי בהובלת נערי שוליים מתבגרים מהציונות הדתית שקיבלו מיקרופון, החליטו להסיט את דעת הקהל מהאויב, מהתעצמותו, מחמאס, מעזה – פנימה.
חוסר היכולת לעמוד אל מול התופעה ולצאת כנגד השיח שהשתנה, הפך ליישור קו מלא עם תפיסה מעוותת ומבולבלת שהובילה אותנו לאסון.
ההתיישרות הקולקטיבית של התקשורת חזרה אל נקודת המוצא שלפני האסון היא תופעה מדאיגה ומדירת שינה.
הלוואי ויקום כאן דור חדש שבו באמת הטובים ילכו לתקשורת – במובנה האמיתי לתקן את השיח, לפקוח את העיניים ולחזור להבדיל בין טוב לרע, בין ישראל לעמים.
