‏כמה שווה החופש של גלעד שליט את חייהם של עשרה

‏כמה שווה החופש של גלעד שליט?
את חייהם של עשרה אנשים?
את חייהם של מאה איש?
את חייהם של 500 איש?

כאשר מדינת ישראל הוטרפה אז בקמפיין בלתי פוסק לשחרור גלעד שליט, הסתובבו בינינו עשרות, או נכון יותר, מאות רבות של מתים מהלכים, שלא ידעו אז שחייהם נחתמו כחלק ממחיר העיסקה. לא היתה להם כמובן דרך לדעת. אם הם היו יודעים, האם היו תומכים בעיסקת שליט?

בפרספקטיבה של 13 שנה, כולל אירועי השבעה באוקטובר, העיסקה ההיא היתה בוודאות טירוף הדעת, מנוגדת לכל היגיון צבאי, מוסרי, לאומי ובטחוני.

הדרך להכריע את דעת הקהל היתה באמצעות בליץ תקשורתי שפנה למכנה המשותף הנמוך ביותר של הציבור: רגש נטול כל היגיון. אמוציות ריקות מכל מחשבה. רק כאשר הורידו את השיח הציבורי לשפל התחתית, לאחר שניקו ממנו כל שמץ של היגיון, אפשר היה להכשיר את הפעולה הכי מטורפת בשם הרגש. והרגש תמיד פועל חזק יותר על ההמון מההיגיון הקר.

בימים ההם, ימים של טרום תקשורת אחרת, כל קול שחרג משורת המקהלה הסובייטית, הוצמד לקיר והוקע כאדם חסר מצפון ורגש.

אבל 13 שנים אחרי, מי היה חסר המצפון,
מי שתמך בעיסקת שליט או מי שהתנגד לה?
בחשבון הדם הפשוט, מי היה מוסרי יותר?
מי צדק ומי טעה?
האם דמו של גלעד שליט סמוק יותר מדמם של כל אלה ששילמו בחייהם את מחיר החופש שלו?

מי מבין אלה שנמצאים כאן כעת חושב שחייו שווים פחות ולכן היה מוכן לשלם אותם, או אולי את חיי ילדיו, או הוריו, בתמורה לחופש של גלעד שליט?

אותו מנגנון דורסני פועל גם היום, אותו מנגנון שהפך להיות אלים יותר, גס יותר, בריוני יותר, מתלהם יותר.

שוב פעם אלה האמוציות הריקות שמוצבות מול ההיגיון הקר. האמוציות ההיסטריות שמשתוללות בפראות ברחוב ורומסות כל בדל היגיון שנקרא בדרכן. הרבה יותר קל לספסר ברגש הפרימיטיבי. הגישה אליו קלה יותר, מצריכה הרבה פחות מחשבה, וההמון מגיב אליו בצורה אינסטינקטיבית.

מדינת ישראל חייבת לעשות כל מה שביכולתה להחזיר את החטופים, תוך דאגה גדולה לשלומם, בטחונם ועתידם של (כמעט) עשרה מליון אזרחים. היא חייבת להיות מוכנה לשלם במחיר חייליה את שחרור החטופים, כי זה מחיר המלחמה וזה תפקיד הצבא. זה בדיוק העיקרון שהוביל למבצע יונתן.

אין למדינת ישראל שום זכות מוסרית להציל 30 איש, 100 איש או 200 איש, בתמורה לחייהם של מאות או אלפים אנשים אחרים – אלמונים בשלב חתימת העיסקה – רק בגלל שחייהם יגבו בשלב מאוחר יותר של העיסקה, ומותם הוודאי נעדר כעת מהמשוואה, אבל ברור שהוא חלק ממנה. זה נשמע קשה, זה נשמע אכזר, אבל עיסקת שליט הוכיחה באופן חד חד ערכי איזה פיתרון הוא אכזרי יותר ומוסרי פחות.

״ואם הבן שלך היה חטוף״ – אם הבן שלי או הבת שלי היו חטופים, סיכוי סביר שהייתי מת לאיטי מרוב צער. סיכוי סביר שהמחשבה שלי לא היתה בהירה. אבל גם בתוך הצער האינסופי, לא היתה לי שום זכות לדרוש בתמורה לחיי היקרים שלי, את חיי היקרים של אחרים. התפקיד של מקבלי ההחלטות, הוא להפעיל שיקול קר ונכון, ולא להיכנע ולהיגרר אחרי הקולות האמוציונאליים שמנסים לגרור את מדינת ישראל להסכם אסוני.

כתב: יובל בלומברג, טוויטר