יובל בלומברג:
כמו רבים וטובים אחרים, ביום השבעה באוקטובר, ובחודשים שבאו אחריו, עצרתי לעשות חושבים באשר לתמיכה שלי בבנימין נתניהו כראש הממשלה. התמיכה שלי בנתניהו מעולם לא היתה אוטומטית ועד לפני ארבע-חמש שנים לא הצבעתי לו. השתדלתי לחשוב על הדברים בפרספקטיבה רחבה ככל שיכולתי, כלומר, לא רק על האחריות הקונקרטית של הצבא בלילה, בימים ובשבועות שלפני אלא על כל הדרך שהובילה אותנו עד לשם. בכל זאת, נתניהו לא היה סטטיסט. הוא היה ראש הממשלה כמה שנים טובות, שמענו אותו מדבר וראינו אותו פועל. בעיני לא היתה דרך לנקות אותו מכל אחריות שהיא.
אבל הזמן שעבר, חשף שוב את מנהיגותו יוצאת הדופן. ההתאוששות המיידית שלו בתוך האירוע, הצבת המטרות הברורה, והדבקות הבלתי מתפשרת בהן, למרות מטכ״ל עייף שחזר לחתור תחתיו, למרות מערכת לחצים שהיתה יכולה לפורר חור שחור, נתניהו מאן להישבר או להיכנע ולסגת מהמטרות החדשות שהציב.
אלא שכדי להדגיש את גובה קומתו, היה צורך גם בתפאורת הגמדים שהתרוצצה סביבו במטרה להכשילו. רובם גנרלים דה-לה שמטע, כתב במחנה, וחתרנים למכביר. אנשים שדעתם משתנה מבוקר לערב ומערב לבוקר, שבשבות פוליטיות, ״מנהיגים״ שמטיפים לכניעה, פוליטיקאים שנראים כמו קבוצת מעודדות של המפלגה הדמוקרטית, פקידים חצופים, מנהיגי כנופיות רחוב, ומעל כולם, או יותר נכון, מתחת לכולם, האספסוף הקפלניסטי.
אין אף קמפיין רעיל או תרגיל מלוכלך שנחסך ממנו. אין מניפולציה שלא נוסתה עליו. מניפולציות פוליטיות, ריגשיות, משפטיות, תקשורתיות, צבאיות ובינלאומיות. הכל נוסה.
אבל נתניהו סרב להתכופף. היה ברור שהוא הבין את השגיאה שהיה חלק ממנה וכעת הוא פועל לתקן אותה בכל מחיר. זו התכונה שבעיני הופכת אותו, יותר מכל תכונה אחרת, למנהיג בעל שיעור קומה. חזון, מטרות ודבקות בדרך להגשמת המטרות.
בתוך הערפל, נתניהו ניצב שוב כסוג של מגדלור מנהיגותי ופוליטי, שמסתכל על המציאות עשר צעדים קדימה, ומנסה לנצל את ההזדמנות לתקן טעויות שהיה שותף להן. הציבור הרחב הבחין בזה, זיהה בו את הדברים האלה ולכן התחיל לחזור אליו.
האלטרנטיבה לנתניהו, הצטיירה כחלשה, לא יציבה במטרותיה, בת ערובה של האספסוף הקפלניסטי והקמפיינים ההיסטריים שלהם שכוונו לסחיטה ריגשית אנטי-רציונלית. פעולותיה הפוליטיות של האלטרנטיבה לא היו ברורות ולא פעם התעוררה לגביה השאלה, איזה אינטרס היא מנסה לשרת ומדוע הוא לא ישראלי.
השקת הספר המטופש, עם הפסאדה האינטלקטואלית הפתטית, שהשמאל בהחלט יודע להתעטף בה, היא עוד משק של כנפי הזבוב ליד ריצת האריה. אין בה כלום, כמו כל שאר הפעולות של מחנה העגלה הריקה. המציאות שלהם כולה היא קמפיין אחרי קמפיין אחרי קמפיין ואין לזה סוף. כולם שחקנים במחזה הונאה, על במה דמיונית שלא מחוברת לכלום.
ואם זה לא היה מובן עד כעת, אז אדגיש שוב, נתניהו הוא ההצלה של מדינת ישראל אחרי השבעה באוקטובר. הוא מנהיג בסדר גודל היסטורי. היכולות השכליות, הנפשיות והרטוריות שלו הן פנומנליות. והחשוב ביותר, ולדעתי ברור לחלוטין, הוא הלוחם הגדול ביותר עבור האינטרסים הקיומיים של מדינת ישראל, בתוך סביבת לחצים דמיונית.
