זאת ועוד, בצבא עדיין מפנטזים על "גורמי פת"ח מחוזקים", שיחליפו את חמאס – גם כאן בסתירה לעמדה של רוב חברי הממשלה. הזיכרון הארגוני של הצבא מוחק משום מה את ההפיכה שביצע חמאס נגד פת"ח ב־2007. זאת, אף שברור כי אם אבו מאזן ייכנס לעזה בליווי טנקים ישראליים, לא יהיה דבר שיקומם יותר את האוכלוסייה נגדו. מחמוד עבאס עצמו יודע זאת, ולכן לא רוצה את עזה וגם לא נכנס לתהליך רפורמות, כפי שדרשו ממנו האמריקנים.
וזה בדיוק מה שאומר נתניהו לגלנט, ולהלוי, ולציבור, ולכל האנשים שמסרבים ללמוד מלקחי העבר או להפנים את כישלון הקונספציה שלהם עצמם. "עד שלא יהיה ברור שחמאס לא שולט צבאית בעזה – שום גורם לא יהיה מוכן לקבל על עצמו את הניהול האזרחי של עזה, מחשש לשלומו. לכן הדיבורים בעניין 'היום שאחרי', כשחמאס נשאר על כנו, יישארו רק דיבורים – ריקים מתוכן". כלומר, הכדור אצל הצבא. הוא צריך קודם כל להשמיד את חמאס, כפי שהחליטה הממשלה.
דברי נתניהו מגובים בעובדות. המציאות היא ששום גורם ערבי לא יכול להצטייר כמי שהשתתף ב"כיבוש" הישראלי של עזה. אפילו שר החוץ של האמירויות, מהטובים שבידידינו בעולם הערבי, כתב השבוע כי ארצו "מסרבת להיות מעורבת בכל תוכנית שמטרתה לספק כיסוי לנוכחות הישראלית ברצועת עזה".
באין גורם זר שינהל את הרצועה, החלופה היחידה שנותרה היא ממשל צבאי ישראלי. אפשרות כזו לא מלהיבה איש. אף אחד לא רוצה להתעסק בזבלה של ג'בליה. אבל נראה שלפחות בינתיים, אין ברירה. השאלה היא מתי גלנט יבין זאת.
חמאס עדיין חי
סוגיית הממשל הצבאי ו"היום שאחרי" אינה היחידה שבה צה"ל גם לא עושה את מה שהוטל עליו, וגם דוחק כתוצאה מכך את השרים לעמדות שלא היו מעוניינים בהן. ב־16 באוקטובר, עשרה ימים לאחר קריסת הצבא, הקבינט הגדיר שלוש מטרות למלחמה: "השמדת היכולות הצבאיות, השלטוניות והארגוניות של חמאס בעזה; יצירת תנאים להשבת החטופים; והסרת כל איום מעזה כלפי ישראל לאורך זמן רב".
איש לא חשב ששלוש המטרות יושגו במהרה. עם התערבות חיזבאללה והחות'ים במערכה, היה ברור ואף נאמר שהיא תימשך שנים. כל בר דעת גם מבין ש"הסרת כל איום מעזה" פירושו לחפש הרבה מחטים בהרבה ערימות שחת, או במקרה שלנו המוני רקטות במבוך אינסופי של מנהרות.
עם זאת, אחרי שעברו שני שלישים מהשנה, רבים סבורים שהיינו יכולים וצריכים להיות כיום במקום הרבה יותר טוב. כי נתחיל בכך שצה"ל לא יודע כמה טילים נשארו בידי חמאס, ואם הוא אולי מייצר חדשים בעצם הימים האלה. אחד משרי הקבינט טען באוזניי בביטחון לאחרונה, שחמאס נשאר כמעט ללא יכולות ירי. לא חלפו ימים בודדים, ואשקלון, באר שבע, מפלסים, נתיב העשרה ועוד ספגו טילים ופצמ"רים, משל לא היתה מלחמה מעולם.
ירי הטילים המתעצם על יישובי העוטף וערי הדרום מלמד שהיכולות הצבאיות של חמאס רחוקות מלהיות מושמדות. לא מדובר בפצמ"ר אחד לשבוע, או ברקטה אחת לחצי שנה – שגם להם אסור להסכים – אלא בירי יומיומי, ואפילו כמה פעמים ביום. אימהות עדיין משתטחות בשדרות על ילדיהן לשמע האזעקות. רק לפני שבוע חמאס הוציא התקפה מדויקת וקטלנית על בסיס צה"ל בכרם שלום, כלומר בתוך שטח המדינה.
לצה"ל מדד משלו ליעד של "השמדת היכולות הצבאיות של חמאס". הצבא, שבאישור הקבינט מסתפק כרגע בהשמדת "המנהרות המרכזיות" של חמאס, סופר את רשתות הפיקוד של הארגון שחוסלו על ידי כוחותינו. יש לכך חשיבות, אך השאלה היא אם זה העיקר. שכן הארגון מחדש יכולות, מגייס לוחמים ונטמע באוכלוסייה. כלומר, הפלה של שדרת ביניים פיקודית לא מעידה על נטרול היכולות של הגדוד כולו. רבים מהמחבלים הורידו זמנית את הנשק ומתכופפים בכפכפים, עד יעבור גל הזעם הישראלי.
שלא לדבר על הפיקוד העליון של הארגון, שנשאר שלם. ישראל הרי מנהלת משא ומתן עקיף עם סינוואר, כלומר לא רק שהוא לא חוסל, אלא שהאיש מקבל החלטות ושולט במה שנשאר לו לשלוט, ובכלל זה בחיים האזרחיים בעזה. אחד מסרטוני הזוועות שהופץ השבוע הראה את אנשי חמאס יורים בצעירים שניסו לשים יד על אספקה שנכנסה לרצועה. כלומר, גם היכולות האזרחיות והארגוניות של חמאס חיות ובועטות. המשמעות היא שאף לא אחד ממרכיבי מטרה מספר אחת הושג.
מה לגבי מטרה מספר שתיים, "יצירת תנאים להשבת החטופים"? צה"ל לא עמד בה כמעט בכלל. הוא הצליח להחזיר שלושה מהאנשים במבצעי חילוץ מזהירים, אך לא הגיע לשאר, וגם לא הצליח ללחוץ על סינוואר במידה כזו שתגרום לו לשחרר את הישראלים.
גם פה, באווירת התרת הרסן מול הממשלה, הרמטכ"ל מחזיר אליה את המטלה. "צה"ל חזק כדי להתמודד עם השלכות העסקה", אמר בתחילת אפריל, במאמץ שקוף ללחוץ על נתניהו והשרים לקדם עסקה שתהיה קשה לכל הדעות. אגב, אלה אותן מילים של ראש השב"כ יורם כהן על עסקת שליט ב־2011, שתוצאותיה הביאונו הלום. לטענת רא"ל הלוי כיום, השבת החטופים "דחופה וחשובה, ושעון הזמן שלה שונה משעון הזמן של המטרות האחרות".
