היום הוא יום השיטנה השנתי. היום הוא היום שבו במשך 30 שנה הואשם הציבור הלאומי האמוני כולו ברצח משיח השלום.
אינני יודע מי רצח את רבין, וכנראה שלעולם לא נדע. גם יגאל עמיר הוא אפשרות.
אבל הלימון הזה של הזעזוע המשותף לכל מן הפשע הזה, ניסחט עד יובש מוחלט.
השנה – במלאת 29 שנה לרצח, מבינים כולם לאן הובילה אותנו משיחיות השקר של אוסלו.
לא היה שם חמאס לפני אוסלו.
לא מנהרות
לא חטופים
ולא חיילים שקיפחו את חייהם בין עזה לרפיח.
היו שם יישובים פורחים
היתה שם ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת
היו שם חיים.
גם נתניהו שעלה לשלטון ב-1996 כדי למחוק את אוסלו,
ובמקום זאת חיבק את ערפאת – נושא באשמה.
הימין בראשותו מעולם לא הציב אלטרנטיבה לאוסלו ולכן גם הימין הוא חלק מהבעיה.
אבל בדור הלאומי הצעיר מנשבת רוח אחרת.
נעה רבין – הנכדה של, הודיע ש-'שלום אני נוסעת, אני לא רוצה שתלוו אותי הלאה…'
הנכד שלי, יאיר הי"ד, הסתער ראשון אל תוך בנין ממולכד ברפיח
ובדמו
ניקה אחריה.
