*בין אמת כואבת לקמפיין כואב/ ידידיה מאיר (בשבע)*
1 ביום ראשון השבוע הייתה לי הזכות להנחות את האזכרה במלאות שנה לנפילתו של סרן אורי מרדכי שני הי"ד מקריית ארבע. אורי נפל במוצב כיסופים ביום שמחת תורה בקרב גבורה שעוד יילמד. באזכרה תיארו בני משפחתו, רבותיו וחבריו את דמותו המאירה, ויונתן רזאל ביצע את הלחן החדש והמקסים שכתב בהשראתו למילים "קומי אורי כי בא אורך, וכבוד ה' עלייך זרח". אבל לפני האירוע באולם, התקיימה עלייה לקברו שבהר הרצל. בדרך לשם נכנסתי להר מהכניסה הלא נכונה, לחלקה הלא נכונה, ומצאתי את עצמי פתאום באמצע הלוויה ענקית. שאלתי את אחד מההמונים, שנהרו להר, מי הקדוש שמובא עכשיו לקבורה, והוא ענה לי: גלעד אלמליח. זכרתי את השם מה"הותר לפרסום" של הבוקר, אבל בין כל החללים הרבים של היממה הקשה לא הספקתי להגיע לסיפור חייו. בלילה, כשחזרתי הביתה, חיפשתי את השם שלו בגוגל והבנתי איזו זכות גדולה נפלה בחלקי להשתתף באשכבתיה דגלעד. כמובן שכל יהודי שנפל בשל היותו יהודי, ובוודאי בקרב על הגנת העם והארץ, הוא קדוש. אבל גלעד היה כבר בחייו משהו מיוחד מאוד. את הסיפורים המופלאים שקראתי עליו לא אשכח עוד זמן רב (גם לא את זעקות השבר ששמעתי בלוויה).
הנה רק ציטוט קטן מתוך דברים שקראתי באחת הכתבות מפי חבר שלו מישיבת שדרות: "גלעד הי"ד היה תלמיד חכם שקרא ושנה בשקידה מופלאה, הגה בתורה באהבה ובלי הפסקה. תורתו קרנה בהארת פניו מלאות המתיקות. היה רודף חסד מתוך הצנע לכת, חיפש את אותם האנשים, צעירים וקשישים כאחד, הפחות בולטים כדי להיות להם לחבר, להקשיב לתמוך ולסייע. גלעד היה מלא אהבת החיים בפשטות, ומקרין שלווה לכל החבורה, חבריו לא זוכרים מעולם שהתלונן או שלא היה חיוכו הביישן נסוך על פניו, ותמיד הדגיש שהוא בטוח וסומך על הנהגת ה' את עולמו. גלעד בנה את ביתו בשמחה ומתוך תחושת שליחות על שרשרת נצח ישראל, והדגיש שזו המשימה מבחינתו. הוא אהב את מדינתנו אהבת נפש וציפה לישועתה. עליו הכתוב אומר: 'ישראל אשר בך אתפאר'".
2 קראתי את התיאור הזה פעם ופעמיים. לצערי אפילו שמו של תלמיד הישיבה שאחראי לתיאור הזה אינו כתוב (מה שמלמד הרבה גם עליו, יבדל"א). אילו אנשים אנחנו מאבדים פה בימים אלה. אילו אנשים חיו בתוכנו ולא ידענו.
יממה קודם לכן, בליל שבת, הלכתי שוב לקבלת שבת במאהל הגבורה. מדויק יותר: רגליי נשאוני שוב למקום הקדוש הזה. כבר כתבתי פה שאני מקווה שהוא יהפוך ממאהל למבנה קבוע, ושכל מי שמגיע לירושלים יעלה אליו לרגל כדי לנשום אוויר פסגות של גבורה יהודית. ואני מדגיש: יהודית. הרוח שנושבת במאהל הגבורה, הדיבורים שנשמעים שם מההורים שאיבדו את היקר מכל, שונים מהרוח של גיבורים צבאיים כמו אהוד ברק, יאיר גולן, בוגי יעלון, דן חלוץ וישראל זיו. הרי כל האנשים האלה שהזכרתי עכשיו נלחמו במסירות נפש למען ביטחון מדינת ישראל בשדה הקרב, חירפו את נפשם, ותודה רבה להם על כך, אבל הגבורה הזאת לא הייתה מחוברת לקודש. ברור שהשורש של מסירות הנפש של כל יהודי שנלחם על ארץ ישראל הוא הנשמה היהודית ומסירות הנפש של אברהם אבינו – כן, גם אהוד ברק הוא צאצא של אברהם אבינו – אבל מגבורה צבאית שאינה מחוברת לתורה, ובטח מגבורה שמחוברת לכפירה, נשאר בסוף בעיקר מאצ'ואיזם. לפעמים אפילו בריונות. הכיבוש (מהסוג הזה) באמת משחית.
ובדיוק לכן אני חושב שהסכסוך בין הציונות הדתית לחרדים, והדיבורים הקשים שאנחנו שומעים בימים האחרונים מחלקים בציונות הדתית על החרדים, הם איום אסטרטגי וסכנה. לשני הצדדים. אנסה להסביר את זה ברגישות וברגישות.
3 אני מקבל תגובות רבות מאנשים טובים שנעלבים מכך שאני מכנה בבמות שונות בתקשורת את מה שקורה בשיח בימים האלה "הקמפיין" נגד החרדים. חיילים נהרגים, משפחות מרובות ילדים הופכות למרובות יתומים, חיילים נפצעים, אנשים פה טוחנים מאות ימי מילואים, עסקים מתפרקים, נשים וילדים לא ישנים בלילה – ומול כל הכאב הזה, מול הזעקה שלנו, אתה אומר "קמפיין"?
אז קודם כול ולפני הכול, לא נראה לי שיש אדם אחד שמפקפק במחיר הכבד שהציונות הדתית משלמת במלחמה הזאת, הרבה מעבר למשקלה באוכלוסייה. מדינה שלמה מסתכלת בהערכה ובהערצה על גיבורי המגזר, אלה שנפלו ואלה שחיים לאורך ימים ושנים ונלחמים. ברור שהקושי של הלוחמים בסדיר ובמילואים ושל כל המעגלים שמקיפים אותם הוא אמיתי. מיותר בעיניי אפילו לומר את זה. השאלה למי אתה מפנה את הזעקה שלך ואיפה אתה חושב שנמצא הפתרון לבעיות. ופה, כן, יש חתיכת קמפיין.
4 אתם מבינים? כי אם לא, יש לי דוגמה מצוינת ואקטואלית שתסביר את זה: האם הזעקה של עינב צינגאוקר, אימו של מתן החטוף, אותנטית? ברור. היא קורעת לב. הבן שלה חטוף בעזה.