אם זה היה תלוי בגנץ, איזנקוט, גלנט או הרצי הלוי, ישראל כבר היתה חותמת מזמן על עסקת כניעה מופקרת.
לפני חיסול דף, לפני חיסול הניה, לפני חיסול פואד שוכר, לפני כיבוש רפיח וציר פילדלפי ולפני התקיפה בתימן.
נתניהו נושא באחריות ל-7 באוקטובר. אין על זה מחלוקת. אבל מאז הטבח נתניהו הוא היחיד במעגל מקבלי ההחלטות שהתעלה לגודל השעה.
לבד בצמרת. מול ממשל אמריקני עוין, עם ממסד ביטחוני כנוע, עם שר ביטחון רופס שלא מפסיק לחתור תחתיו, עם תקשורת מופקרת ומצעד לשעברים אכולי חולשה, שנאה ואינטרסים זרים שמנסים לשבור את רוח העם.
נתניהו הוא היחיד בצמרת שמסתכל על האירוע בפרספקטיבה היסטורית ומצליח לעמוד בחום של המטבח. היחיד בצמרת שמתגבר על אווירת התבוסתנות באולפני נווה-אילן ובמגדלי הקריה, מתחבר לכוחות האדירים של עם ישראל ושואב תעצומות נפש מהגבורה של דור הניצחון.
היום קל יותר לזכור את זה. חשוב שנדע לתת לנתניהו את הגב מול האליטות והממסדים המסואבים גם ברגעים הקשים שיגיעו בהמשך המערכה.
