עלייתו של מנחם בגין לשלטון בשנת 77, שנת המהפך, הביאה איתה תקוות רבות. אולם רובם המכריע התנפץ בזמן קצר מאוד. ביקורו של נשיא מצרים אנואר סאדאת הכניס את מדינת ישראל ראשיה שריה ויועציה לסחרור. ההתרגשות היתה גדולה, לכולם היתה תחושה שהם נמצאים באחד מהרגעים ההיסטוריים המכוננים של מדינת ישראל. מדינת האויב הגדולה במדינות ערב, הושיטה ידה לשלום.
ההתרגשות שהביאה לערפול חושים, טשטשה את המחירים ההיסטוריים הקיומיים ששילמנו. קיבלנו שלום ובאותה החבילה התרסקות של החזון הציוני. במחיר מופקע נפטרנו מאויב אחד שהסתלק באופן זמני מסדר היום, אך דאג באתה הזדמנות, לזרוע את זרע הפורענות המכונה 'העם הפלשתיני'.
באותם ימים של אופוריה ושירי שלום, גם מנהיגי גוש אמונים עמדו ממול, אלמים, חדלי מעש. בין היחידים שהתריעו היה מו"ר הרב כהנא הי"ד.
כארבעים שנים עברו מאז, וכדאי לרענן את הזיכרון: בקמפ דיוויד נקבע התקדים, שהסכם שלום הוא בתמורת להחזרת שטחים, עד הגרגר האחרון, ולשם התזכורת גם את טאבה נאלצנו למסור. כלל זה יושם בהסכם שלום עם ירדן, שהואילו בטובם לחכור לנו את צופר ונהריים, שלפני כמה חודשים נמסרו גם הם.
בקמפ דיוויד נקבע תקדים היסטורי של חורבן יישובים יהודים ע"י שלטון יהודי. לימדנו את העולם שגירוש יהודים והחרבת ביתם, איננה 'ייהרג ואל יעבור'. בכך הכשיר בגין את 'ההתנתקות' בגוש קטיף וכל גירוש יהודים מביתם ולאו דווקא 'מחוץ לקו הירוק'.
בקמפ דיוויד נסתם הגולל על המפעל החלוצי של ההתיישבות העובדת. החלוצים של סופה, חולית, תלמי יוסף, שדות ועוד עשרות יישובים, חלקם עולים חדשים חלקם דור שני ושלישי להתיישבות העובדת גואלי הארץ ומפריחי השממות. הם הגיעו למדבר סיני, לחולות נודדים, והפכו את חולות המדבר לחולות זהב מניבי פרי, לגן פורח. אליהם הגיעה ממשלת בגין, להציע בתומרה לחלוציות שלהם, שלמוני שלמונים. הייתי שם, ראיתי את העלבון שהיה להם בעיניים מההצעה המגונה למכור את חזון הציונות בעבור חופן שטרות. אם שואלים אותי, שם בעסקת החליפין הזאת של כסף תמורת התיישבות, זרע בגין את הפוסט ציונות. מאז, דגל ההתיישבות ו'הורה האחזות' של הנח"ל קופל.
סאדאת התעקש שנכיר בקיומו של עם שלא היה ולא נברא. ערביי ירדן ומצרים שהתגוררו ביהודה שומרון ועזה, קיבלו אצלו הגדרה ישותית עצמאית – 'עם פלשתיני'. לפני עידן בגין, היו ניסיונות להפיל את ממשלות ישראל למלכודת הזאת. גם בן גוריון, גם גולדה מאיר דחו זאת בשתי ידיים. לעומתם, מנחם בגין בהסכם קמפ דיוויד הכיר לראשונה בהיסטוריה של עם ישראל ב'זכות ההגדרה של העם הפלשתיני', ובזה זרע את זרע הפורענות המפלצתי שפועל להשמדת ישראל בדרכים שונות. עשר שנים מאוחר יותר פרצה האינתיפאדה הראשונה. 13 שנים מאוחר יותר, ממשלת שמיר קיימה שיחות עם ארגון הטרור אש"ף בוועידת מדריד. 15 שנים מאוחר יותר, נחתם הסכם אוסלו שנתן הכשר לארכי רוצח עארפאת, 20 שנים מאוחר יותר 'ההתנתקות'.
ולהזכיר, הכל התחיל בהצהרה, רק במילים: 'זכות ההגדרה של העם הפלשתיני'. יוסף בורג שהיה בזמנו, מהמוציאים לפועל של 'תוכנית האוטונומיה', בקש לשכנע אותנו שמדובר בסה"כ ש'הערבים יאספו לעצמם את הזבל', בעוד ביטוי של קוצר ראות. שהרי מי שאוסף את הזבל, הוא בסופו של דבר בעל הבית, שנוטל מיסים, שמחזיק משטרה, צבא וכו'.
מניתי כאן רק את הדברים המהותיים שהותירו את חותמם ומפעפעים כארס שהולך ומתפשט ומחריב את יסודות שיבת עם ישראל לארצו.
'עסקת המאה', היא חמורה אף הרבה יותר. ראשית יש לומר שאיננו בשנת 47, איננו עומדים בפני תוכנית חלוקה שנכפית עלינו, כשבאותה השעה אין בידינו ולא כלום. במלחמת ששת הימים שבנו למרחבי ארצנו, לבית לחם, חברון, שכם ועמק דותן. כדברי שמעון החשמונאי לאנטיוכוס השביעי הדורש ממנו החזרת שטחים: "לא ארץ נוכריה לקחנו ולא ברכוש זרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו, אשר בידי אויבינו בעת מן העיתים בלא משפט נכבשה. ואנחנו כאשר הייתה לנו עת, הושיבונו נחלת אבותינו". איננו זקוקים לאישור של כורש כלשהו, שהארץ הזאת או חלקה שייך לנו. אין לנו רשות לוותר על חלק ממנה, בשביל לקבל אישור ממאן דהו שזו ארצנו, נחלת אבותינו, ונחלתם של בנינו ובני בנינו.
'עסקת המאה', היא מצע השמאל בשיפורים קוסמטיים. הימין כולל זה הרבני, עומד ומוחה כפיים להכרזה ש70% יימסרו בתנאים כלשהם ויהיו בריבונות ה'מדינה פלשתינית'. עצם הרעיון המטורף הזה, הוא חורבן. ברגע שהיתה הודאה שיש לעם אחר זכות על הארץ הזאת, כבר אין שאלה אם יצא לפועל או לא יצא לפועל. כבר אין שאלה אם יעמדו בתנאים או לא יעמדו בתנאים. הוכחנו לעולם כולו שהם צודקים, שאנחנו כובשים את ארצם ומולדתם.
באין חזון יפרע עם: אז מה הפיתרון שלך? שאלת המחץ הזאת, הוא עוד שלב בכניעה לנרטיב השמאלני שאומר שהדרך היחידה לפתור את העימות על הארץ הזאת, היא בדרך הכניעה, גם אם ינסו לכבס את הכניעה הזאת במילה 'פשרה' או בטיעון שמדובר במהלך טקטי, שרק בא להראות שהערבים לא מעוניינים בשלום. המהלך הטקטי הזה, הוא מלכודת עצמית, שהרי העימות כאן, איננו מי יותר נחמד, העימות כאן הוא על השאלה של מי הארץ הזאת. מי שמוכן להתפשר ולהסתפק ב30% (גם למראית עין, שתהיה תקדים לכל דיון שיהיה בהמשך), יהיה מוכן מחר להתפשר על עוד כמה וכמה אחוזים. תמיד נוכל להוציא מהבוידעם את כורש ואת ריב"ז ואת תוכנית החלוקה.
האמת שיש פתרון, אבל בשביל לקבל את הפתרון צריך להישיר פנים אל הבעיה, בעיית הדמוגרפיה. 'יש כאן ערבים מה תעשה איתם'? לכן ברחנו מעזה וחשבנו שנפטרנו מהבעיה, לכן ברחנו משטחי A B, ומאז האויב מתמקד להשתלט גם על שטחי C. זאת הסיבה שנזרק הרעיון המטורף להעביר את המשולש שבלב הארץ ושפלת החוף ל'מדינה הפלשתינית'. וגם כל אחד מבין שהחלת הריבונות המדוברת, מביאה איתה אזרחים או תושבים ערבים, שהם ממש אבל ממש לא ציונים, אך ישמחו לקבל ממדינת ישראל, שירותי בריאות, חינוך, רווחה, העדפה מתקנת ואם אפשר גם זכות הצבעה לכנסת, ולכן הדיבורים על ריבונות הם לא יותר מאחיזת עיניים ורמייה. וחייבים להודות, אם לא הבעיה הדמוגרפית, כל הדיון הזה לא היה קיים.
אז איך פותרים אותו?
לפני כמה שנים כתבתי תוכנית מדינית לשלום. תוכנית בת שלושה שלבים המכונה: עליה ובניה הגירה ושלום. מנדלבליט הביא את זה כנגדי כראיה בבית משפט כדי לפסול אותי בעילת 'גזענות'. אך כיוון שמדובר בתוכנית אותה הגו אנשים כמו ברל כצנלסון ולימים גם השר רחבעם זאבי הי"ד, אני מרשה לעצמי לשוב ולהציג אותה:
עליה – חצי מהעם היהודי נמצא עדיין בגולה. בחלק מהמקומות כמו צרפת בריטניה וגם בארה"ב האדמה בוערת תחת רגליהם. אפשר וצריך להעמיד נושא זה בראש סדר היום הלאומי שלנו. עלייה של מיליון יהודים בתוך חמש עד עשר שנים, היא אפשרית, היא נחוצה, היא מצילה את יהדות הגלות מטמיעה, היא משנה את המאזן הדמוגרפי כאן. היא הלב של החזון הציוני המבוסס על שני ערכי יסוד, עליה והתיישבות. (בתוכנית הכתובה פירטנו את מכלול הפעולות שיש לעשות לטובת הצלחת המפעל הזה).
בניה – בניה משמעותה התיישבות, הלב של המפעל הציוני הוא בניית יישובים לאחיזה בארץ.
כעשרים שנים שאין בניה של ישובים חדשים ביו"ש. הגידול הטבעי בתוך הישובים, מספק בקושי רב את הצורך של הישובים הקיימים, אך בשום אופן איננו עומד ביעד של כיבוש הארץ. בניית עיר נוספת בין ראש העין לאריאל, לעולים חדשים וחיילים משוחררים, היתה מבצרת הן במעשה הן באמירה ששבנו לארצנו ואנו בעלי הבית עליה. בניית עיר ענקית נוספת לאוכלוסיה החרדית בהרי בנימין, היתה מוחקת למוקטעה ברמאללה את התקווה לנשל אותנו מארצנו.
הגירה – כשמבקשי נפשנו יבינו ששבנו הביתה, שאנחנו כאן לתמיד, שאיננו מתכוונים לוותר על חצי אחוז מארצנו. השלב הזה יהיה מתבקש. לעניין זה יש לגייס את טראמפ סעודיה וגרמניה, להציע מקומות עבודה והשכלה בעולם הרחב, המלא בהמוני מהגרים מוסלמים מכל העולם הערבי. במקום לבנות אזור תעשיה בברקן או במחסום ארז, לבנות אותם בסעודיה או עמאן. רוב ערביי ארץ ישראל היגרו לכאן במאה שנים האחרונות עם פריחת הארץ. עכשיו בשוב השם שבות עמו, ישובו גם הם לארצותיהם או לארצות בהם ימצאו רווחה והשכלה.
שלום – הפיתרון המוצע לעיל, הוא היחיד שיכול להביא שלום אמיתי. 'טקטיקות' נסיגות התנתקויות הביאו עלינו עד עתה דם ואש ושכול. במקום להזין את מבקשי נפשנו בתקווה שעוד קצת התעקשות תביא אותם לעוד הישגים. הגיעה העת לאמירה ברורה, אנחנו בעלי הארץ הזאת, שבנו אליה לאחר 2000 שנות גלות כפויה. איננו מתכוונים לוותר על אף שעל ממנה, פשוט כי אין לנו רשות לעשות זאת.
מי שדוחה את הפתרון הזה, יקבל בסוף את ההצעות של השמאל הישראלי. מי היה מאמין שיהיו רבנים ומנהיגי ימין שימחאו כפיים להצעה של 'הקמת מדינה פלשתינית', מסירת מדבר יהודה, הקמת בירת העם הפלשתיני במזרח ירושלים מנהרה בין עזה ליו"ש, ועוד רעיונות מטורפים. אך באין חזון ייפרע עם.
