אתמול היה קשה לי להירדם.
לא הצלחתי לעצום עין בידיעה שיש אב במדינה שלי שהלב שלו שבור, שכל מה שהיה לו בעולם נלקח ממנו, שאפילו מעט מהצדק שראוי שיעשה עמו לא יעשה.
אני רואה אותו בוכה בכי חסר אונים על הקבר הקר של בנו היחידי והדמעות שלי לא מפסיקות לרדת.
אתם יוצאים בהמוניכם לרחובות, מניפים דגלים שחורים, נלחמים למען מה שאתם מכנים אותו "הדמוקרטיה".
שואפים להפיל שלטון, שנבחר ע"י קולותיהם של העם. אבל האם מה שמתרחש ממש מתחת לאפכם הוא דמוקרטי?
האם סמכות אחת במדינת ישראל, שלא נבחרה לא על ידי ולא על ידכם שמייצגת את דעותיהם של קומץ קטן וקיצוני בעם ישראל יכולה למנוע ולאסור מדיניות שנועדה להגן ולמנוע מקרים נוספים של רצח חיילים ואזרחים? מדיניות שנותנת מעט נחמה למשפחות הכאובות ומעבירה להן את ההרגשה שהן לא לבד, שהמדינה שם מאחוריהם והיא לא תשתוק על שפיכת דם יהודי בארצה.
אך אתמול, נקבעה החלטה ע"י בג"ץ שהרעידה את אדמת ארץ ישראל. החלטה שהראתה כי דמם של מחבלים ומשפחתם חשוב יותר מדמו של חייל שהקריב את נפשו למען עתידה של המדינה וכל זאת בטענה שהמשפחה חפה מפשע.
השופטים מני מזוז וג'ורג' קרא, הביטו בפניו הכאובות והבוכיות של ברוך בן יגאל. האם אין הוא חף מפשע? האם לאדם ששלח את בנו היחיד ללב האש כדי להגן עליכם יש פחות ערך בעינכם מבית שממנו הושלכה האבן שהרגה את אהובו? הגיע הזמן שלנו לצאת מהבתים, לזעוק את הכאב של הבן והוריו השכולים, של העוול הנעשה בארצנו, של הכבוד שעוד נותר לנו ושל הצדק והדמוקרטיה האמתית במדינת ישראל.
