"אני כולי רועד מזעם ותחושת הפקרות, האירוע המטורף הזה יכל להיגמר ברצח", תקף שרבף בעודו באמבולנס בדרכו לבית החולים. "הבוקר קיבלתי בלי שום הסבר או נימוק הודעה שמח"ט הגזרה החליט להחרים את הנשק שלי, ואני צריך להחזיר אותו במיידי למרות שאני האדם היחיד החמוש כאן שיכול לקפוץ לאירועי טרור בשטחי החווה. התחושה הייתה שפשוט לא אכפת למערכת הביטחון מהחיים שלנו, אבל לא ידעתי עד כמה מהר אחוש את זה על בשרי".
"הערב קיבלתי טלפון מהרועה שמעל עשרים ערבים מסתערים לכיוונו עם אלות ורוגטקות, ותוך כדי שאני מזעיק את הצבא שהגיע רק כעבור זמן ממושך נאלצתי להגן עלינו בידיים חשופות. יצאתי מדמם מהאירוע, אבל בנס אנחנו חיים עדיין. במשך שנים אנחנו שומרים כאן על אדמות המולדת והישוב אפרת, ורואים פעם אחר פעם כיצד למערכת הביטחון פשוט לא אכפת מהחיים שלנו. תחושת ההפקרה הזאת כואבת לי בערב הזה הרבה יותר מהמכות הקשות שספגתי", הוסיף ותיאר שרבף.
בתחילת המלחמה שירת שרבף ארבעה חודשים במילואים בעזה, ושב לאחר מכן לחווה שחוותה מאז שורת התקפות ערביות בכביש הגישה למקום ובשטחי המרעה.
