אנחנו משלמים עכשיו בטובי בנינו
על שקט מדומה שקנינו שנים,
ועל שקרים שסיפרנו לעצמנו.
אנחנו משלמים באלפי יתומים ויתומות והורים שכולים ונשים אלמנות,
כי בחרנו להתמכר לשקט הארור,
מאשר להביט למציאות בעיניים ולהכיר באויב,
ברצונות שלו,
בשאיפות שלו,
ביכולות שלו.
אוי ואבוי לנו אם לא נלמד לקח.
אוי ואבוי לנו אם נסתפק ב"לנקות את השטח" ו"לכסח את הדשא",
ואז לחכות שיצמח שוב,
בלי לעקור את הרוע מהשורש.
אוי ואבוי לנו אם נסתפק בלחסל כמה אלפי מחבלים ותשתיות,
בלהשמיד קצת או הרבה יכולות,
מבלי לגדוע את יכולת המפלצת לצמוח מחדש.
אוי ואבוי לנו אם נצא מעזה ולבנון,
ונפקיר את השטח חזרה למחליפים שיבואו לאויבים שהשמדנו.
אוי ואבוי לנו אם כל הדם הקדוש של טובי בנינו, נשפך לשוא.
אוי ואבוי לנו אם נפקיר חזרה את עזה ולבנון,
במקום לנצח את האויב בדרך שהוא הכי מכיר:
שטח. נכבה.
לגבות ממנו מחיר שממנו אין לו דרך להשתקם.
שליטה מלאה בשטחים מהם יצאו מלאכי המוות.
בלי אף אויב בשטח הזה.
ייהוד השטח.
שיהיה ראוי לדמם של הלוחמים שנשפך שם.
עם העיניים כל הזמן על האויב,
על הרצונות שלו ועל הכוונות שלו ועל היכולות שלו.
אוי ואבוי לנו אם נעשה אחרת.
